6. שני סיפורי בריאה מתחרים

את שורשיו של הסכסוך האיום בין התרבות היהודית להלניזם, ניתן למצוא כבר במיתוסים הראשונים של שתי התרבויות. למרות הדמיון המפתיע ביניהם, סיפורי הבריאה של שתי התרבויות משרטטים לנו עולמות מקבילים המגלמים מציאות מוסרית מנוגדת בהחלט. מחד, המיתוס היהודי מתאר מופת של סדר אלוהי, היררכיה בלתי ניתנת לעירעור ומעמד אונתולוגי ברור. ומאידך, סיפורי האלים היוונים הגדושים בעלילות סבוכות המתארות יחסי כוחות דינמיים, המבוססות על הנסיון הבלתי נלאה לערער על המבנה ההיררכי הישן ולהקים חדש תחתיו.

ויליאם בלייק, היום הקדום ביותר,1794

א 
הַכֹּל בְּסֵדֶר- הסיפור התנכ"י
תקציר הדברים:
אלוהים ברא את העולם יש מאין ומתוך הכלום הגיחה השממה. שישה ימים ברא וסידר האל את העולם וביום השביעי שבת וינפש. 
בששת ימי המעשה מסדר האל את העולם ומצליח ליצור מערכת מושלמת וסגורה. זאת כלומר, עד שהוא מחליט לברוא את האדם בצלמו: 

אדם וחווה, לוקאס קראנך, 1528
בראשית פרק אכו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

בראשית פרק ביח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.



בריאתה של חווה, גוסטב דורה, 1863
במובן מסויים, דמות המופת של סיפור הבריאה היא האל הבורא, הטוב והמיטיב, המתגבר על תהומות האין ומביא את העולם למצבו המוכר והמסודר. האל המופיע בסיפור זה בצורת הרבים שלו 'אלוהים', נמצא מדבר בגוף ראשון יחיד ("ויברא..."), פרט לסיפור הראשון של בריאת האדם. קריאה בפשט הקטע הזה מגלה כי האלוהים המדבר בגוף ראשון רבים ("נעשה אדם...") הוא למעשה, כמה יישויות מאוחדות[1]. לאור הקושי הרב המתעורר מפשט זה, מעניינת גם העובדה כי לאורך אלפי שנים בחרה המסורת היהודית לשמר את המרכיב האלילי בסיפור, זאת מבלי לספק לו פירוש המניח את הדעת וחרף מלחמתה הקנאית וחסרת הפשרה נגד העבודה הזרה.  עיון אמיתי וכנה בסיפור זה בהחלט מעלה תהיות לגבי מידת העקביות של המונותאיזם היהודי וחוקרים רבים ניסו להתעמת איתו ולהסבירו בדרכים שונות. יחד עם זאת ולמרות השיירים האליליים המופיעים סיפור, תהיה זו טעות לראות בו הוכחה לחוסר הקוהרנטיות שבמיתוס היהודי. על אף המופעים החידתיים הללו, המונותאיזם היהודי מצליח לשמור על עקביות בעזרת שימושו הייחודי במושג הרצון האלוהי כרצון אחד ובלתי מחולק. כלומר, אין במקרא סיפורים בהם רצונותיו המנוגדים של האלוהים פועלים בעולם ומתחרים האחד בשני[2]. מילים אחרות, גם בהנחה כי הסיפור המקראי מכיל שיירים של נרטיב הפנתאון, הרצון האלוהי יופיע תמיד כרצון יחיד ובלתי מעורער, כאילו היו האלוהים המדברים ברבים יישות אחת בעלת רצון אחד. במובן זה, המונותאיזם, יותר משהביא לעולם את תפיסת האל היחיד, הביא לעולם את האמונה בדבר הרצון האלוהי היחיד. רצון זה מהווה ערובה לכך שקיימת תוכנית אחת סדורה לפיה, עלינו לנתב את חיינו. האדם, יצור סופי ומוגבל הנברא בצלמו ובדמותו של האל, נידרש כמיטב יכולתו לחקות את המעשה האלוהי. קריאה בסיפורי הבריאה של עמים עתיקים אחרים תעזור לנו להבין עד כמה סיפור הבריאה המקראי שונה מכל סיפור עם אחר ובמובן זה, מכיל את תמצית המהפכה המונותאיסטית, זו אשר כוננה את תפיסת האדם החדשה ביחסו לאל וביחסו לעולם.

ב
הכאוס חוגג- הסיפור היווני

קרונוס בולע את אחד מילדיו, פול רובנס, 1636
תקציר הדברים לסיפור הבריאה היווני:הכאוס, התהום הפעורה והריקה, קדם לכל. מתוך הכאוס נולדה גאיה, אלת האדמה, ארוס, אלוהות התשוקה והאהבה, טרטרוס אלוהות העולם התחתון, ארבוס אלוהות החושך והאפילה וניקס, אלוהות הלילה. גאיה התעברה ללא התערבותם של אחיה האלים הראשונים וילדה את אורנוס, אל השמיים. אורנוס שהפך להיות לשליט העליון, הזריע את אמו גאיה וכך באו לעולם 12 הטיטאנים הנוראיים, דור האלים השני. אורנוס לא אהב את ילדיו ולכן השליכם למעמקי האדמה שנודעה בשם טרטרוס. הדבר כאב מאוד לגאיה, אשר החליטה לעזור לילדיה לצאת מן העולם התחתון. לשם כך, יצרה כלי אבן משונן והפקידה אותו בידיו של צעיר הטיטאנים, קרונוס שהיה גם הנורא ביותר מבין כל אחיו. באמצעות כלי האבן, סירס קרונוס את אביו, מרד בסדר הישן ולאחר שהתחתן עם אחותו הטיטנית, ריאה, הפך לשליט האלים החדש. תקופת שלטונם השקטה של קרונוס וריאה הופרה בעקבות נבואתם של גאיה ואורנוס, כי אחד מילדיו של קרונוס עתיד למרוד בו ולרשת את מקומו כשליטו של העולם. בכדי למנוע גורל זה, מיהר קרונוס לבלוע את ילדיו, שהיוו דור שלישי לאלים, ברגע שנולדו.  ריאה הצטערה מאוד על כך והחליטה להחביא את ילדה השישי במערה. כאשר נולד בנה הצעיר זאוס, הגישה ריאה לבעלה חתיכת סלע במקומו של הילד.








מלחמת האלים האולימפיים בטיטאנים, 1600, ג'ואכים יוטוויל










האל הצעיר גדל בחשאי ולפי אחת הגרסאות, כשהגיע לבגרות חתך את ביטנו של קרונוס ושיחרר את אחיו. יחד הם לחמו וניצחו את אביהם ואחיו הטיטאנים וזאוס הפך להיות שליטם של  אחיו ,האלים האולימפיים.  חלק מן האלים הטיטאנים נענשו ונכלאו לעולמי עד בעולם התחתון. שניים מן האלים האולימפיים, פרומטאוס ואפימטאוס נענשו על ידי זאוס וכעונש נאלצו לברוא את האדם והיצורים האחרים. המיתולוגיה היוונית מספקת גרסאות שונות למדי לסיפור בריאת האדם, בכל הגירסאות ניתן למצוא יחס אמביוולנטי בין האלים האולימפיים וזאוס בראשם, כלפי האדם. הגרסה המוצגת למטה היא גרסתו של אפלטון לסיפור:




כתבי אפלטון, כרך ב, עמ' 111 – 116
הוצאת שוקן, תירגם מיוונית יוסף ג. ליבס

קודם כל עליכם ללמוד מהו הטבע האנושי, ומהו שאירע לו. שלפנים לא היה טבענו כמות שהוא עכשיו, אלא שונה מזה... צורתו של כל אדם היתה עגולה כולה; גבו וחזהו היו עשויים במעוגל, וארבע ידיים היו לו, ורגליים כמספר ידיו, ועל צוארו המעוגל ישבו שני פרצופים, שווים זה לזה בכל...והיה הולך כמונו עכשיו, בקומה זקופה, לכל צד שרצה...ונוראים היו ברוב כוחם וחזקתם, וברום לבבם תקפו את האלים...וזיוס והאלים האחרים טיכסו עצה מה יעשו להם, ולא מצאו...העמיק זיוס לחשוב, עד שאמר לבסוף:דומני שמצאתי עצה כיצד יתקיימו בני האדם, ומהיותם חלשים יותר יחדלו חוצפתם...אחתוך אותם לשניים, וממילא יהיו חלשים יותר'...לאחר שדבר כן חתך את בני האדם לשניים, חתוך אגסים קודם שייכבשו, או כביצים הנחתכות בשערה...והנה לאחר שנחתך טבעו של האדם לשניים, התגעגע כל חצי לחציו השני והתרועע אתו; והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם ומגפפים איש את רעהו...
ובכן, מאז ומעולם נטועה בבני האדם אהבת איש אל רעהו, שהיא מלכדת את הטבע הקדום ומנסה לעשותו אחד מתוך שניים, ולהעלות ארוכה לטבע האנושי. וכל אחד מאתנו הרי הוא חלקו השני של אדם אחר...ולפיכך מבקש כל אחד תמיד את החלק השייך אליו...ושעה יפגוש במחציתו שלו, אזי לפלא יהי שיעור הזעזוע שיזדעזעו בשל ידידות, השתייכות ואהבה, ואם לומר את הדבר בפה מלא: לעולם לא יסכימו להפרד זה מזה אף לזמן קצר. ועם היותם חיים איש עם רעהו כל ימיהם  כך הם עשויים שאין בפיהם אף לומר מהו שהם מבקשים זה מיד זה...כל אחד מהם היה רוצה להתחבר ולהירתך אל אהובו, עד שמשניים ייעשו אחד. וסיבת הדבר  שכך היה טבענו הקדום, והיינו שלמים. הנה התשוקה לשלימות, והרדיפה אחריה נקראת בשם ארוס. וכפי שאמרתי: לפנים היינו אחד, ועכשיו פיזר אותנו האל בשל רשעותנו...ואם נהיה ידידי האל ובני בריתו, נזכה למצוא את האיש האהוב שהוא בשר בשרנו  דבר שבדורנו זוכים לו רק מועטים... המין האנושי יהיה מאושר, אם נביא את האהבה לכלל שלימות, ואם כל אחד יזכה לאותו אהוב שהוא בשר מבשרו, וישוב להוויתו הקדומה. ואם זהו הטוב מכל, הרי שעכשיו, בהווה, יהא טוב מכל מה שהוא קרוב לזה ביותר: הייני  שיזכה אדם באהוב לפי רוחו


ג
שני סיפורים דומים (ושונים)


 קווי הדמיון בין שני הסיפורים של תרבויות כה שונות, יכולים להיות מפתיעים מאוד. החל ממנרטיב התהום הפעורה המופיע בשני הסיפורים[3] ועד לסיפור בריאת האדם ובו ההסבר המיתולוגי לאהבה בין גבר לאישה לפיו, האל חתך בבשרו של האדם ומאז "...דבק באשתו, והיו לבשר אחד". ההבדלים התהומיים הניכרים בין שני הסיפורים, לעומת זאת, משרטטים ניגוד מוחלט ובלתי ניתן ליישוב ומכינים את התפאורה הרב-מימדית שבה תתחולל מלחמת התרבויות עקובת הדם, מלחמה שתוצאותה היא התרבות המערבית כפי שאנו מכירים אותה, מלחמה הנמשכת עד ימינו. נדגיש שוב את נקודות השוני בין שתי התרבויות כפי שהן משתקפות מתוך הסיפורים המכוננים שלהן:


הפנתאון- גם תחת ההנחה הסבירה כי המיתוס היהודי מכיל נרטיב של פנתאון מרובה אלים ישנו הבדל מהותי בין שתי ה"פמליות של מעלה". דבר האלוהים בתרבות היהודית תמיד משקף רצון אחד ובלתי ניתן לערעור ובמובן זה האלוהות משתקפת כאחדות בלתי ניתנת לחלוקה. בניגוד גמור למקרא, פעולותיהם של האלים היוונים שיקפו רצונות שונים, לעיתים קרובות ייצריים, מנוגדים ומתחרים. בהקשר זה, יש לראות במונותאיזם אמונה בדבר רצון אלוהי אחד אחריו חייב האדם להיות בחיפוש מתמיד. 


ההיררכיה- החל מסיפור הבריאה, דרך הנפילים ועד לסיפורו של דוד המלך, דואג המקרא להדגיש ולחדד את הגבולות הברורים ואת יחסי המרות ההכרחיים בין האל לברואיו. התוצר של תפיסה זו היא המטאפיזיקה היהודית המציירת עולם ובו מרותו של האל היא תנאי הכרחי ובלתי ניתן לשינוי. אותה ההיררכיה ואותו הסדר המופתי משליך  גם על תפקידו הבלתי ניתן לערעור של אב המשפחה הגרעינית, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בדיבר "כבד אביך ואימך". מנגד, קל לראות כי במיתולוגיה היוונית ההיררכיה הפנימית בין האלים וזאת המתקיימת בין האלים לאדם איננה הכרחית כלל. אלים אשר שלטו בעולם, אינם שולטים עוד ואת מקומם תופסים אלים אחרים אשר בעוצם ידם ובכוחם "הרגו את אביהם". נרטיב רצח האב המשמש עד היום כבסיס הרעיוני למדע הפסיכולוגיה המודרנית יכול להוות ראיה לכוחו של המיתוס היווני[4]. בסיפור בריאת האדם היווני אנו נוכחים כי אפילו האדם מהווה איום רציני לשליט האלים ולכן בוחר זאוס לצמצם את כוחו של האדם על ידי חצייתו של האנדרוגינוס. 
סיפור האנדרוגינוס המופיע ב"משתה" של אפלטון משקף גם את תפיסת עולמם המיגדרית של היוונים ומסביר את הטבעיות היחסית שבה התקבלו ביוון יחסי זוגיות הומו-לסביים, זאת בניגוד גמור לטאבו שהוטל על יחסים אלו בתרבות היהודית. 


מלחמה ושלום כאידאל- בעוד שהשלום והשלווה הגמורים המתארים את ממלכתו של האל היהודי כמו הציבו לאדם אידיאל אליו יש לו לשאוף בכל עת, בעבור בן התרבות ההלניסטית, המלחמות התמידיות והרצונות המנוגדים בין אלי האולימפוס, לא רק שלא הציבו לו את השלום כאידיאל ומופת לחיקוי אלא שהצדיקו את המצב התמידי וחסר המנוחה בו היה שרויים בני האדם על פני האדמה. מלחמותיהם של בני האדם נתפסו כהשלכה ותמונת מראה של המלחמות המתחוללות בממלכת האלים. עובדה זו עוזרת לנו להבין את תפיסת הגבורה היוונית והקוד ההרואי שליווה את אורח חייהם של היוונים העתיקים. מילים אחרות, חייהם של היוונים היו חיים של מלחמה תמידית והשלום לא נתפס כמצב עניינים אליו יש לשאוף להגיע.


מוסר, רצון וכוח- הרצון הוא המושג החשוב ביותר המכתיב את פעולותיו הרצויות של האדם היהודי. במסגרת המחשבה הזו פעולותיו של אדם נבחנות בראש ובראשונה על ידי כוונותיו ורצונותיו. לפי אותו נרטיב, האדם חייב לחפש כל העת אחר הרצון האלוהי, לשרתו ולעבדו. בתרבות הפגאנית-הלניסטית הכוח והיכולת מקבלים חשיבות גדולה יותר. בעוד שמערכת העקרונות המוסריים של היהודי מלמדת אותו כי גם אם ביכולתו להשיג דבר מה, עליו  להכפיף את רצונו אל מול הרצון האלוהי, הקוד המוסרי היווני כפי שהוא משתקף מן המיתוסים, קובע כי הדבר היחיד המונע מרצונו של האדם להתממש הוא כוחו ויכולתו שלו עצמו. בהתאם לכך המיתולוגיה היוונית רצופה בסיפורים על גיבורים שהיוו איום על אביהם וערערו על ריבונותם של האלים. 







[1] תיאור זה מקבל חיזוק גם מסיפור הנפילים ומקטעים נוספים במקרא.
[2] פרט לספר איוב, שלפי החוקרים נכתב בתקופות מאוחרות יותר ויכול לאתגר תפיסה מונותאיסטית זו.
[3] "תוהו ובוהו" פירושו תהום פעורה.
[4] האם הסבר התנהגותי היוצא מתוך המיתוס היהודי היה יכול להכיל מוטיבציה טבעית לרצח אב? לדעתי, לא.   
      זוהי אנתרופומורפיה טהורה הקשורה להשפעתו של הנרטיב ההלני על בני תקופתם של פרויד ויונג. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה