2. מיתוס הוא סיפור מכונן תרבות


"myth is the dream of a people 
and dream is the myth of the individual" 
Karl Abraham
                
      "המיתוס הוא חלומו של העם והחלום הוא המיתוס של היחיד"
                                  
מכותרות כגון "יבשת אטלנטיס האבודה: מיתוס או מציאות?", או מביטויים כגון "...זהו מיתוס אורבני" עלול להשתמע כי מיתוס הנו דבר מה הראוי לניתוץ.יחד עם זאת, השקפה הרואה במיתוס סיפור שאינו מעוגן במציאות היסטורית כלשהי, למעשה, אינה נאמנה למשמעותה המקורית של המילה.

האם זו העיר האבודה אטלנטיס? מתוך גוגל מפה

ה-mythos ביוונית עתיקה הוא, ראשית כל, סיפור (או מילה מדוברת). וזאת ללא קשר לשאלת ערך האמת שלו. הנטייה לראות במיתוס אלמנט לא-אמיתי התחילה כבר במאה הרביעית לפנה"ס אצל הפילוסופים שהציגו את המיתוס כיריבו של הלוגוס ושאפו להגיע למדע של מיתוסים החושף מבנה רציונאלי[1]. פילוסופים כאפלטון ואריסטו טענו כי תפקידו של הלוגוס הוא לרשת את מקומו של המיתוס. לתפיסתם, מכיוון שהמיתוס אינו מעוגן במציאות, הוא אינו מכיל אמיתות כלשהן. השפעתה של התרבות היהודית על תרבות המערב בתיווכה של הנצרות הובילה לדחייה נוספת של הסממנים האליליים ובכך הקצינה את ההשקפה הפילוסופית לגבי סיפורי האלים. בני הדתות האברהמיות ראו בסיפורי המיתולוגיה כפירה ועבודת אלילים ולכן תפסו אותם כסיפורים שאינם מכילים אמיתות היסטוריות או אמיתות אלגוריות. לעומת זאת, המקרא מעולם לא נתפס בעיני מאמיניו כמיתוס אלא כסיפור היסטורי-עובדתי בעל אמיתות אלגוריות עמוקות ותפיסה זו תרמה להגדרתו המוטעית של המיתוס כסיפור בדיה[2].
אין ספק כי בכל מיתוס קיימת אמת המשקפת את עולמם הערכי של בני התרבות המספרים בו. סביר גם להניח כי בכל סיפור שכזה ישנו גם מן האמת המבוססת על מאורעות בתולדותיה של תרבות. מאורעות אלו קיבלו את תוקפם התרבותי  דרך הפירוש הניתן להם בדרך של הגדה מאב לבנו ומסביב למדורת השבט. במובן זה, המיתוס הנו מערכת מורכבת של יחסי גומלין בין האלגורי לעובדתי, או בין ה-Story ל-History:

בדרך כלל, המיתוס מתחיל בתיאור קוסמוגני על זמני שאינו בעל מובן כרונולוגי רגיל.
על גבי ההתחלה האלגורית והעל-זמנית, מבוסס סיפור שניתן לייחס לו הקשר ההיסטורי. 

למטרותינו הנוכחיות אנו נדחה את ההשקפה הרדיקלית, לפיה מיתוס הוא בדיה ונקבל במקומה את הגדרתם המסוייגת של הפילוסופים, לפיה, מיתוסים הם סיפורים המכילים אמיתות אלגוריות ואשר, בדומה לפילוסופיה, עונים לאדם על שאלותיו החשובות ביותר. שאלות כגון "מדוע יש דבר-מה?",  "מהי תכליתם של דברים בעולם?", או "מהו הדבר הראוי לעשותו?" העסיקו את האדם משחר ההסטוריה וכנראה תמשכנה להעסיק אותנו עד סוף ימינו. במובן זה, עלינו להסכים כי הסיפור המקראי עונה על קריטריון המיתוס ויחד עם זאת, עלינו להבין כי התשובות אשר מספק המקרא לשאלות אלו שונות בתכלית גמורה מן האתוס של המיתולוגיה היוונית.  
במשך התקופות, חוקרים ניסו להגדיר את המיתוס בדרכים שונות ואין זה מקומנו לאמוד ולבחון כאן את כולן. עם זאת, אנו לא נסתפק בהגדרה הראשונית של מיתוס כסיפור רגיל. לדידנו, מיתוס הנו סיפור מזן מיוחד ומה שהופך אותו לכזה היא עובדת היותו נרטיב מכונן תרבות. לפי תפיסה זו, הנרטיב הציוני של טרומפלדור ועלילותיו בתל-חי, כסיפור שלפיו נהוג היה לחנך את ילדי הארץ, יכול להיחשב למיתוס וזאת ללא קשר לשאלת האמת ההיסטורית בסיפור. מה שהופך את סיפור תל-חי למיתוס ציוני, אם כך, היא מידת היותו סיפור מכונן בתרבות הציונית. במובן זה, המיתוס המקראי שהיה אחראי למהפכה הגדולה ביותר בתולדות העולם המערבי, הוא אחד מן הסיפורים המכוננים והמשפיעים ביותר.

והגדת לבנך...חשיבותו של הסיפור ביהדות

התרבות היהודית לא היתה נאיבית לגבי התפקיד המכריע של המיתוס ולכך ששרידותה כתרבות תלויה גם, במידה רבה, בשימורו של הנרטיב המכונן שלה ובהצלחתו לעמוד לאורך התקופות אל מול נרטיבים מתחרים אחרים. תכליתה המרכזית של מצוות "והיגדת לבנך", המבקשת לחזור ולספר בסיפור יציאת מצרים, היא תמצית עמידתה של החברה היהודית לנוכח שדה הקרב המיתולוגי.

הבעש"ט
בסיפור חסידי ידוע מסופר על הבעל שם טוב, "שהרגיש שצרה עומדת לבוא על ישראל, והגיעה שעת חשבון-נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו, הולך ליער, ומדליק מדורה במקום סודי לרגלי עץ אלון עתיק, מתפלל- ותפילתו נענתה". דור אחד אחריו, ממשיך הסיפור, התבקש לפעול צדיק אחר ולחלץ את העם מצרה אחרת שעמדה לבוא. אותו צדיק לבש גלימה שחורה והלך לאותו היער שם מצא את אותו עץ האלון. כשהגיע גילה שאין ביכולתו להדליק את אותה המדורה של רבו, אולם יכול היה לומר את אותה התפילה וכך נענתה תפילתו. דור אחד אחריו היה הרבי מסאסוב צריך לפעול להצלה מגזירה אחרת ולשם כך לבש את חלוק המשי החגיגי שלו ופנה לאותו היער. בהגיעו אמר שאין בידו להדליק את אותה המדורה, ואינו זוכר את  כוונתה המקורית של התפילה, אך הוא זוכר את מקום עץ האלון. התפלל הרב והגזירה בוטלה.  הרב ישראל מרוז'ין, שפעל דור אחד אחריו, נדרש לפעול לביטולה של צרה גדולה אחרת "והבין שהגיעה שעת חשבון הנפש". התיישב על כסאו המוזהב בארמונו המפואר ואמר "אין בכוחנו ללכת לאותו יער, לא להדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה שכחנו. ואפילו איננו יודעים היכן מקום האלון בו ארעו הדברים. אבל את הסיפור שארע שם עדיין יודעים אנו לספר". ומובן מאליו שתפילתו נענתה.
הנמשל ברור למדי: הדור הולך ופוחת ולמרות שאיננו נושאים את אותו מטען ערכי כמו גדולינו, יש ביכולתנו לספר את סיפורם הנושא את המטען הערכי המקורי. במובן זה, הסיפור מאשר כי האלגוריה חשובה יותר מהדיוק ההסטורי.



[2] מכאן מקור השם 'מיתולוגיה'.
[1] פילון האלכסנדרוני, התגלמות המיזוג בין היהדות להלניזם, היה אחד ההוגים שתרם רבות להקצנת העמדה לגבי המיתוס. עוד על יחסה המורכב של היהדות למיתולוגיה היוונית, קראו את מאמרו של זאב גוטהולד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה